החלטה בתיק רע"ב 9529/10

1.        המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר עולם בלתי קצוב החל משנת 2000 בגין הרשעתו בביצוע עבירות של רצח, אחזקת נשק שלא כדין וגניבה. עבירות אלה בוצעו בעת שהמערער שהה בחופשה ממאסר שאותו החל לרצות בשנת 1988, בגין הרשעה קודמת בעבירות אלימות, רכוש וזיוף. בגין עבירת הרצח נדון המבקש למאסר עולם, אשר נקבע כי ירוצה במצטבר לעונש המאסר שבו נשא באותה עת. בגין העבירות הנוספות נדון המבקש ל-5 שנות מאסר שנקבע כי ירוצו בחופף למאסר העולם. ערעורו של המבקש נגד הרשעתו ונגד חומרת העונש נדחה על-ידי בית משפט זה. בשנת 2003 הגיש המבקש בקשה לקציבת עונשו לוועדת שחרורים מיוחדת הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה או ועדת השחרורים והחוק בהתאמה). בהחלטתה מיום 11.9.2003, קבעה הוועדה כי היא אינה מוסמכת לדון בבקשה לשחרור מוקדם, שכן, טרם חלפו 7 שנים מיום תחילת ריצוי עונש מאסר העולם. ביום 27.1.2008 דנה הוועדה לראשונה בבקשת המבקש לגופה, והחליטה שלא להמליץ לנשיא המדינה על קציבת עונשו. הוועדה ביססה החלטתה על העובדה שעבירת הרצח בוצעה במהלך חופשה שאליה יצא המבקש ממאסרו הקודם; על כך שבמהלך חופשה נוספת שניתנה לו לאחר מספר שנים, הוא שב וביצע עבירות נוספות שבגינן נדון למאסר בפועל נוסף; וכן על העובדה כי המבקש טרם נגמל משימוש בסמים והוא עודנו מטופל בתחליף-סם. בהחלטת הוועדה צוין, כי מעשיו של המבקש מוכיחים שהוא אינו ירא את החוק, וכי באיזון בין מעשיו לבין נסיבותיו האישיות, משקלם של הראשונים גובר. ביום 5.9.2010 שבה הוועדה ובחנה את בקשתו של המבקש לקציבת עונשו. בהחלטתה, עמדה הוועדה על עברו הפלילי המכביד של המבקש ועל כך שנסיבות ביצוע עבירת הרצח והעובדה כי בוצעה במהלך חופשתו מן הכלא, מעידות על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, המצריכה טיפול אינטנסיבי. על רקע זה, דחתה הוועדה את הבקשה וקבעה כי על אף שהמבקש הביע "עייפות" מאורח חייו העברייני, והתנהגותו בכלא תקינה - כפי שעולה מן הדו"ח הסוציאלי שהוצג בפניה - הרי שנוכח העובדה שהוא לא עבר טיפול משמעותי בכלא, אין מקום, בשלב זה, לקצוב את עונשו.

2.        בגין החלטה זו, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. המבקש טען כי על-פי סעיף 29(ד) לחוק, הועדה אינה מוסמכת להתחשב בשיקולים החורגים מטיב העבירה, נסיבות ביצועה, תוצאותיה ונסיבותיו האישיות של האסיר, ולפיכך - משביססה הוועדה את החלטתה אך על העובדה שהמבקש לא עבר תהליך טיפולי בין כותלי הכלא, היא חרגה מסמכותה.

3.        ביום 30.11.2010 התקיים דיון בעתירה בהיעדר המדינה ובלא שהוגשה תגובה מטעמה, בשל שביתת הפרקליטים. בתום הדיון, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא, השופט א' טל והשופטים נ' אהד וא' יעקב) את העתירה, בקובעו כי לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה. בפסק הדין נקבע, כי אף אם יש ממש בטענת המבקש לעניין השיקולים שעל הוועדה לשקול, הרי שדי בשיקולים הקשורים לביצוע העבירה, כדי להצדיק את החלטת הוועדה. זאת, שכן, מדובר במעשה רצח שבוצע על מנת לממן צריכת סמים, במהלך חופשה מן הכלא. דברים אלה זוכים לחיזוק נוכח העובדה שהמבקש שב וביצע עבירות במהלך חופשה נוספת מן הכלא. עוד צוין, כי סעיף 29(ד) לחוק פורש בספרות באופן שאין באמור בו כדי לצמצם את שיקול דעתה של וועדת השחרורים, ואין מניעה כי זו תביא בגדר שיקוליה נתונים נוספים המוצגים בפניה על-ידי גורמי הכלא. צוין, כי ועדת השחרורים רשאית, בין היתר, לשקול נתונים שיש בהם כדי להצביע על התנהגותו החיובית של האסיר, על חרטתו הכנה, שינוי אורח חשיבתו וחייו, מסוכנותו לשלום הציבור והעניין הציבורי שיש בקציבת עונשו. על בסיס פרשנות זו, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה לדחות את בקשת המבקש היתה מוצדקת, שכן, אפילו התנהגות המבקש בכלא הינה חיובית ונסיבותיו האישיות, ובכלל זה מצבו הרפואי, מצדיקים את קציבת עונשו, הרי שהמבקש לא עבר תהליך טיפולי שיש בו כדי להקטין את מסוכנותו או לגמול אותו מן השימוש בסמים, אשר לטענתו, עמד ביסוד עבירת הרצח. לפיכך, נקבע כי החלטת הוועדה מצויה בגדרי מתחם הסבירות, ואין עילה להתערבותו של בית המשפט בה.

4.        מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי קיים טעם לפגם בכך שהדיונים בבקשתו התקיימו בהיעדרו. לטענתו, בית המשפט המחוזי וועדת השחרורים לא לקחו בחשבון את העובדה כי הוא נמצא בכלא משך שנים ארוכות, מאז ילדותו; את התנהגותו התקינה בכלא; ואת העובדה שהוא עשה מאמצים לשקם את חייו, ובכלל זה התחתן והשתתף בקורסים לימודיים שונים. המבקש עומד על רצונו להתאחד עם אשתו ועם ילדו, אשר להם - לדידו - תרומה משמעותית למהפך המחשבתי שעבר ולהליך שיקומו. כמו-כן, הוא מדגיש את מצבו הבריאותי הקשה ב-9 השנים האחרונות ומצרף מסמכים רפואיים שונים המפרטים את בעיותיו הבריאותיות והאשפוזים שעבר בעת האחרונה. מן המסמכים עולה כי המבקש אינו נמצא במעקב רפואי כנדרש, ואינו מקבל טיפול רפואי שהינו חיוני לשיפור מצבו. עוד צוין במסמכים, כי אם לא יחול שינוי בטיפול הניתן למבקש בין כותלי הכלא, עשוי להיגרם נזק משמעותי לאיכות ותוחלת חייו. המבקש טוען כי ההחמרה במצבו הבריאותי נובעת מן ההזנחה והרשלנות בטיפול בו בכלא, ומציין כי הבטחות שניתנו לו להעבירו לאגף חולים במתקן אחר, לא קוימו. על יסוד האמור, הוא מבקש כי בית המשפט ימליץ על בחינת עניינו, על-ידי ועדה רפואית. בצד זה, מציין המבקש מקרים אחרים, אשר אינם נופלים, לטענתו, מחומרת מעשיו ואף עולים עליהם בחומרתם, שבהם נקצב עונשם של אסירים שנדונו למאסר עולם. כמו-כן, מעלה המבקש טענות שונות באשר לקביעות העובדתיות הנוגעות להרשעתו בעבירת הרצח.

5.        המדינה מצידה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וסבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב. לגופו של עניין, גורסת המדינה, כי השיקולים ששוקלת הוועדה צריכים להיגזר מאופיו המהותי של מוסד החנינה וקציבת העונש, הנשען בעיקרו על שיקולי חסד ורחמים. בהקשר זה, מפנה המדינה לפסיקות שונות של בית משפט זה, שבהן נקבע כי קשת השיקולים אשר רשאי נשיא המדינה לשקול היא רחבה מאד, והיקף ההתערבות בהחלטותיו מצומצם. לפיכך, ונוכח סמכותה של וועדת השחרורים כוועדה הממליצה לנשיא המדינה בנוגע לקציבת עונשם של אסירים, טוענת המדינה, כי היקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה מצומצם אף הוא. לגישת המדינה, החלטתה של וועדת השחרורים במקרה דנן מבוססת וראויה, וניתן משקל ראוי למלוא השיקולים הרלוונטיים - ובכללם, נסיבות ביצוע העבירה ואופייה, המלמדים על המסוכנות הנשקפת מן המבקש וכן עברו הפלילי המכביד. לטענתה, בדין ראתה הועדה ליתן משקל לעובדה שהמבקש לא עבר כל טיפול משמעותי בכלא או תהליך שיקומי, תוך קביעה שהשתתפותו בפעילויות חינוך ובקורסים שונים אינה מהווה תחליף להליכי שיקום. המדינה מדגישה עוד, כי התנהגותו של המבקש בעת האחרונה לא היתה חיובית, ובמהלך חודש יולי 2010 הוא אף נענש משמעתית בשל שימוש באלימות מילולית. כמו-כן, קיים מידע מודיעיני משנת 2009 שממנו עולה חשש לכוונות בריחה, פגיעה באיש סגל ומעורבות שלילית אחרת מצד המבקש. המדינה מציינת כי נוכח עברו של המבקש והמידע המודיעיני בעניינו, הוא הוגדר אסיר בעל סיכון גבוה לבריחה, ולא מתאפשרת יציאתו לחופשות. נוכח האמור, נטען כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בעתירות המוגשות על-ידי אסירים תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 3252/07 עות'מאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.07)). הבקשה שלפניי נסבה בעיקרה על נסיבותיו הפרטניות של המבקש, אשר נבחנו זה מכבר בשתי ערכאות שיפוטיות ולא מצאתי כי הן מעלות סוגיה משפטית מיוחדת הנוגעת לכלל הציבור. הן הוועדה, הן בית המשפט המחוזי נתנו משקל לטיב העבירות שבוצעו ונסיבות ביצוען, כמו גם לנסיבותיו האישיות של המבקש, וסברו כי אין בנסיבות אלה כדי להצדיק, בשלב זה, היעתרות לבקשתו. כידוע, בית המשפט אינו בא בנעליה של וועדת השחרורים, אינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, והתערבותו מוגבלת אך למקרים שבהם חרגה החלטתה ממתחם הסבירות (השוו: רע"ב 6281/07 גנאיים נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 3 (לא פורסם, 20.7.2007)). איני סבור כי במקרה הנוכחי נפל פגם בהכרעותיהן של הערכאות דלמטה או שהן חורגות ממתחם הסבירות באופן המקים עילה להתערבות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אופי העבירות שבהן מדובר, יחד עם נסיבות ביצוען, עברו הפלילי המכביד של המבקש והעובדה כי במהלך חופשותיו מן הכלא חזר לסורו וביצע עבירות נוספות, הם משום סיבה מספקת לדחיית הבקשה בשלב הנוכחי, אף מבלי להתייחס לסוגיית התחשבות הוועדה בהיעדרו של הליך שיקומי, שכלל לא נזכרה בבקשה שלפניי. מכל מקום, לא מן הנמנע שיינתן לשיקול זה משקל בהחלטה מעין זו (השוו: רע"ב 10412/07 נגמי נ' ועדת שחרורים המיוחדת (לא פורסם, 22.03.2010), פסקה 14 לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש).

           יתרה מכך, בחלוף שנתיים מהחלטתה הנוכחית, תידרש הוועדה לדון פעם נוספת בבקשת המבקש. לפיכך, לא נסתם הגולל על בקשתו לקצוב את עונשו ואין בדחייתה בעת הנוכחית כדי להאריך את תקופת מאסרו (שם, פסקה ד' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין). באשר לטענת המבקש כי הדיונים בבקשתו נעשו שלא בנוכחותו, אדגיש כי על-פי סעיף 29(ד) לחוק, אין הוועדה מחויבת לאפשר לאסיר לטעון טיעונים בפניה, אלא היא רשאית לעשות כן, ואך במקרים חריגים. לפיכך, אין למבקש זכות קנויה להיות נוכח בדיונים. עוד יצויין, כי המבקש לא הובא לדיון שהתקיים בעתירתו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, לבקשת בא-כוחו, ובשל מצבו הבריאותי, ולפיכך, ממילא אין יסוד לטרונייתו על כך שההחלטה נושא הבקשה ניתנה בהיעדרו.

           טענותיו של המבקש באשר למצבו הבריאותי ואיכות הטיפול הרפואי אותו הוא מקבל בכלא, אינן משנות את התמונה באשר לקציבת עונשו של המבקש; ואולם, יש מקום כי טענות אלה יועלו בפני הגורמים המתאימים בשירות בתי הסוהר, ואלה יערכו בירור ממצה בנוגע להן, ויפעלו בהתאם לממצאיו. ככל שלא יטופל עניינו של המבקש כראוי, פתוחה בפניו הדרך להגיש עתירה בעניין זה.

           נוכח האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, ‏י"א באייר התשע"א (‏15.5.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: